כאשר ארה"ב הצטרפה למלחמת-העולם השנייה, מר האברד גויס בתור לוטננט (דרגת זוטר) לצי ארה"ב, שבו שירת כמפקדן של ספינות-קרב. הוא השתתף בקרבות הן באוקיאנוס האטלנטי והן באוקיאנוס השקט, והפך דגול בעיני האנשים ששירתו תחת פיקודו. אולם הוא לא היה אדם שנהנה ממלחמה, ומאחר שראה כמות הרוגים שהספיקה לכל חייו – וראה את השפעותיה של שפיכות דמים זאת על שפיותו של האדם – הוא נשבע להכפיל את מאמציו ליצור עולם שפוי יותר. עם אותה חמלה, הוא עשה כל שביכולתו להגן על צוותו, מה שהניע את אחד מאנשיו לכתוב:

"אני מרגיש שאני חב לך הכרת תודה עצומה. ראשית על ההיכרות עמך. שנית משום שאתה מגלם עבורי את כל הסגולות של קצין ימייה 'מהספרים'. נוכחתי בעצמי שהיית קצין וג'נטלמן הרבה לפני שהקונגרס החליט על כך."

בשנת 1945, כשהוא עיוור חלקית עם עצבי ראיה פגועים ונכה מפגיעות באגן הירכיים ובגב, מר האברד אושפז בבית-החולים אוק-נול של הצי, באוקלנד, קליפורניה. עם 5,000 המטופלים מהצי ומחיל-הנחתים באוק-נול נמנו מאות אסירים אמריקנים לשעבר, אשר שוחררו ממחנות יפניים באיים שבמערב האוקיאנוס השקט. רבים היו במצב נורא כתוצאה מרעב וגורמים אחרים, כשהם אינם מסוגלים לעכל חלבונים.

בניסיון לפתור בעיה זאת, רופאי הצי היו מספקים טסטוסטרון, שהוא הורמון גברי. אולם, טיפול רפואי זה לא הפיק תוצאות יעילות על כל החולים, ומר האברד ניצל את ההזדמנות לא רק על מנת לעזור לעמיתיו בשירות, אלא על מנת לבחון תיאוריה שהוא פיתח, בפועל.