אולם מר האברד ראה את האדם באור אחר לגמרי. למרות שלא היה לו שם לכך עדיין, הוא היה בטוח כי החיים הינם יותר מאשר סדרה אקראית של תגובות כימיות, וכי סוג כלשהו של דחף אינטליגנטי מצוי בבסיסן של פעולותינו. כשהוא מארגן את מכלול הידע העצום שהשיג – במסעותיו, מחקרו וניסוייו – הוא פתח בנתיב ניסיוני חדש, הפעם כדי לקבוע כיצד תאים מתפקדים. בעקבות סדרה נרחבת של ניסיונות בראשית שנת 1938, הוא ביצע פריצת דרך בעלת חשיבות רבה: הוא בודד את המכנה המשותף לקיום. שְרוד.

העובדה שהאדם שרד לא היתה רעיון חדש. העובדה שהיה זה המכנה המשותף הבסיסי היחיד לקיום – היתה חדשה.

התיאוריה השלטת באותה תקופה טענה שהחיים היו פשוט תגובת שרשרת מקרית בתוך ים של אמוניה. את ממצאיו, המפריכים אמונה חומרנית זאת ומהווים בסיס לכל עבודותיו בהמשך, הוא ערך בכתב היד הפילוסופי, "אקסקליבר", אשר נכתב במהלך השבועות הראשונים של 1938.

הוא כתב: "לפתע הבנתי שהישרדות היתה הציר אשר עליו אפשר היה לתלות את כל השאר תוך מתן הוכחה הולמת מספקת. זוהי בעיה פשוטה מאוד. פשוטה בצורה אידיוטית! זוהי הסיבה מדוע היא מעולם לא נפתרה. איש מעולם לא בדק משהו שהוא עד כדי כך פשוט ושעושה כה הרבה. לכן, מהו הדבר שאנו מוצאים בתור הפשטות של פתרון? פשטותו של הפתרון נמצאת בדבר הבא: החיים, כל החי, מנסים לשרוד. והחיים מורכבים משני דברים: היקום החומרי ופקטור X. ופקטור X זה הוא משהו אשר יכול בבירור לארגן ולהניע את העולם החומרי."

כשהוא נזכר בכתיבה של "אקסקליבר", כתב היד הראשון מיני רבים בנושא החיים, הוא ציין, "התחלתי להתחבט באותו סוד, וכאשר כתבתי כבר עשרת אלפים מילים, אזי ידעתי אפילו בבירור רב יותר. השמדתי את עשרת אלפים המילים והתחלתי לכתוב שוב."