|
ל. רון האברד:
כיצד מפעלו השפיע
על העולם
להכרה ההולכת וגדלה בקיומם של חיים קודמים היתה השפעה עדינה אך ניכרת על התרבות בכללותה. ראשית, באמצע שנות החמישים, הופיע הספר 'החיפוש אחר בריידי מרפי'. בדברו על כך מאוחר יותר, מר האברד הסביר: "כאשר בריידי מרפי הופיע, באו אלי כמה חוקרים לונדוניים וביקשו ממני להוכיח את קיומם של חיים קודמים, תוך שימוש בדיאנטיקה. מובן שסירבתי, משום שכבר עשיתי זאת ממילא."
עד אמצע שנות הששים, ספרים פופולאריים נוספים נכתבו בנושא. דיווחים עיתונאיים מאנשים שנזכרו בחייהם הקודמים הופיעו בעיתונים ובכתבי עת בארה"ב, באנגליה ואף בניו-זילנד הרחוקה. הנושא של חיים קודמים, שזכה להדגשה הודות לכמויות החומר, וכן הודות לפופולאריות של יצירות כגון 'על סף התהום' ו-'Lives Unlimited', הפך לשיגעון פופולארי שכלל פעילויות כגון מסיבות של "בוא כפי שהיית."
בסופו של דבר החלו אפילו החוגים המדעיים, הידועים כספקנים נצחיים, להכיר בתקפותם של חיים קודמים. פסיכולוג קליני אחד סיפר על החזרת מטופלים אל גלגולים קודמים באמצעות היפנוזה, כדי להקל על מצוקות החיים הנוכחיים. פסיכולוג אחר סיפר שהשתמש במשך עשר שנים בטכניקות שונות הקשורות בחיים קודמים לצורכי תראפיה.
בראשית שנות השמונים, נושא החיים הקודמים כבר היה מצוי במידה רבה מאוד במודעות הלאומית. למעשה, סקרים מדווחים היום על כך שעשרים ושבעה אחוזים מכלל האמריקנים – מספר יוצא מגדר הרגיל כאשר נזכרים כמה זר היה מושג זה לאנשים רק לפני ארבעים שנה – הגיעו לבסוף להכרה בכך שהם לא חיים רק פעם אחת, אלא שוב ושוב.
ספרים וכתבות עיתונאיות סיפרו את סיפור התקבלותו של הרעיון באופן נרחב, עם כותרות כגון "היא זוכרת היטב את אותו חורף של שנת 1200" או "ילדים שחיו לפני כן", וכותרים פופולאריים כגון 'החיים שאחרי החיים'. יש לציין, כמובן, שבנקודה זאת בהיסטוריה המאוחרת שלנו, אלפי אודיטורים בסיינטולוגיה כבר עזרו כדבר שבשגרה, מזה שלושים שנה כמעט, לסייע לאנשים בהקלת שכבות של טראומות מחיים קודמים.
 
|
