|
ל. רון האברד:
כיצד מפעלו השפיע
על העולם
סוגיית יכולותיו האינטלקטואליות של האדם
לפני 1950, נהוג היה לחשוב כי האינטליגנציה של האדם קבועה. השפעתו הגוברת של המדע החומרני ותיאוריות ה"אדם מן הבוץ" שלו, שללו מהאדם את נשמתו והגדירוהו מחדש כחיה, לא יותר מאשר סך הגנים שהוא נושא. בהשפעת התיאוריה הדארוויניסטית על תכונות העוברות בתורשה, הבדלים באינטליגנציה הפכו נושא למחקר אינטנסיבי עד סוף המאה ה-19. הדעה השלטת, שהתומך הנלהב ביותר שלה היה דודנו הצעיר של דארווין, סר פרנסיס גלטון, קבעה כי האינטליגנציה תורשתית, וכי המונופול עליה נמצא בעיקר בידי משפחות האצולה של בריטניה. "הדארוויניזם החברתי" הוכיח שהמצליחים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית חייבים את מעמדם לעליונות גנטית. ובהיותם כבולים על-ידי נחיתות גנטית, היו חסרי הכול ראויים למנת חלקם. חשיבה זו, בצורתה הקיצונית, הובילה לתוכנית השבחת הגזע של הרייך השלישי, שכללה עיקור המוני ותוכניות לריבוי סלקטיבי. אך אפילו במונחים פחות טוטליטריים, חלחל אורח החשיבה אל החברה: האינטליגנציה של כל אדם מוגדרת על-ידי הצופן הגנטי באופן שאינו נתון לשינוי.
הצהרה מייצגת למדי בעניין זה, אשר פורסמה ב-1951, צידדה בקו המפלגה הרווח: "אנו מאמינים שאתה יכול לסייע לילדך לנצל את מלוא האינטליגנציה שלו, אם יש לך מושג לא רע מהי. אין צורך שתדע מהי מנת המשכל שלו – בכך נדון מאוחר יותר – אך חשוב שלפחות תדע בוודאות אם ילדך שייך לגזע העליון."
הדעה הכללית בנושא היתה איתנה: אינטליגנציה, כפי שהיא נמדדת על-ידי מבחני ה-IQ התקניים, הינה תכונה מוּלדת, ובאמצעותה נקבע מסלול חייו של האדם – בין אם עשיר או עני, צווארון לבן או כחול.
 
|
