|
ל. רון האברד:
כיצד מפעלו השפיע
על העולם
דיאנטיקה והשקפת עולם חדשה
זה היה, אם כן, העולם אשר בפניו עמד ל. רון האברד במאי 1950, כאשר הוציא-לאור את הספר 'דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש' עם הכרזתו הנועזת, שלא זו בלבד שאינטליגנציה נתונה לשינויים, אלא שאף ניתן לשפר אותה באמצעות הטכניקות הקלות ללימוד של דיאנטיקה. ולא זאת בלבד – וזה הדבר המדהים במיוחד – אלא שניתן לשפר את האינטליגנציה של אנשים מעבר לגבולות שניתן בדרך כלל לדמיין.
המפתח אשר פתח לרווחה את יכולתו של האדם לחשוב בהגיון היה גילוי האנגרמה, המיינד הריאקטיבי ודיאנטיקה עצמה. בקיץ 1950, מוסד האברד אימת ומדד את השיפורים באינטליגנציה ביחס לאודיטינג. התוצאות היו מפתיעות, בלשון המעטה. אלפי סיפורים אישיים העידו על שיפורים אלה, והשמועות שנפוצו החריבו את יסודותיה של אסכולת האדם-מן-הבוץ. אורח החשיבה בנושא התהפך במהירות כה רבה ובצורה כה דרמטית שאפילו קהילת בריאות הנפש, אשר שורשיה היו נטועים חזק בתיאוריה הגנטית, אימצה בסופו של דבר את הרעיון שניתן לשפר את האינטליגנציה. בשלהי שנות ה-50, אפילו הביהביוריסט הנודע ב.פ. סקינר ציין שהאינטליגנציה של האדם ניתנת לשינוי. בינתיים, דיאנטיקה המשיכה להיות בשימוש נרחב אצל האדם ברחוב, והרעיון שיכולותיו ניתנות לשיפור התפשט במהרה הרחק מעבר למגדלי השן של העולם האקדמאי, והפך לעובדה מקובלת בציבור כולו.
אך עד כמה באמת חדרה תגליתו המקורית ורבת-ההשפעה של מר האברד לכל חלקי החברה – זאת ניתן היה לראות בפולמוס אשר סבב את יציאתו-לאור של הספר The Bell Curve: Intelligence and Class Structure in American Life ב-1994. מחברי הספר ניסו לשווא להציג הוכחות שיתמכו בתיאוריה הטוענת שאינטליגנציה היא דבר תורשתי, קבוע ובלתי ניתן לשינוי. כמעט מיד, הועלו הסופרים על המוקד האינטלקטואלי, כאשר אנשי חינוך גינו את הספר והצביעו על הר של ראיות שנצברו, אשר הוכיחו ללא צל של ספק כי ניתן להעלות את מנת המשכל, עובדה שבאותה עת כבר נחשבה לדבר ידוע. התגובה החריפה שסופרי 'עקומת הפעמון' זכו לה היא עדות לכך שתגלית אחת, שנעשתה על-ידי אדם אחד, יכולה להפוך את הסטטוס קוו על פיו בתוך פחות מחמישים שנה.
 
|
