|
האסמכתאות של דת הסיינטולוגיה
הבדל אחד נובע מאמונתם של סיינטולוגים שלאדם שני חלקים נוספים, נפרדים ועצמאיים: המיינד והגוף, וכי הללו משניים לתטן, הנחשב לאדם עצמו. בקיצור, המיינד והגוף הינם אמצעים, שדרכם התטן יוצר קשר גומלין עם עולם החומר. השקפתן של דתות היהדות והנצרות בנושא זה שונה. למרות היעדר תיאור אחיד של אדם בברית החדשה, היא ממשיכה, באופן עקרוני, את המסורת היהודית של איחוד הגוף והנפש, ושהאחד אינו שלם ללא השני: כשם שלאדם יש גוף, כך יש לו גם נפש. בסיינטולוגיה, מאידך, האדם עצמו הינו הנפש, או ליתר דיוק, תטן.
הבדל שני הוא שסיינטולוגים מאמינים כי התטן יחיה תקופות חיים רבות מאוד. יהודים ונוצרים מאמינים שאדם חי פעם אחת בלבד, על אף שביהדות מקובלת האמונה בנצחיותה של הנפש. אמונתם זו מסבירה מדוע סיינטולוגים להוטים להפוך עולם זה למקום טוב יותר הם יודעים שיחזרו לחיות בו שוב.
הבדל מכריע שלישי בין המושג של תטן בסיינטולוגיה לבין מושג הנפש שביהדות ובנצרות הוא שסיינטולוגים מאמינים שהתטן, ומכאן האדם, הוא ביסודו טוב. יהודים ונוצרים נוהגים על פי מסורת התנ"ך הקובעת כי לאדם שני יצרים מהותיים, האחד טוב והשני רע, וכי בעייתו של האדם היא התגברות על היצר הרע. הן התיאולוגיה היהודית והן הנוצרית קובעות כי הגאולה ממצב בעייתי זה מגיעה למימושה המושלם עם בוא המשיח.
הגאולה, על פי דת הסיינטולוגיה, היא שונה, ומיידית בהרבה. על אף שהסיינטולוגים דוגלים בדעה שהתטן, בן-האלמוות, הוא טוב במהותו, הם מאמינים שהוא איבד את זהותו הרוחנית ושהוא פועל באמצעות חלק קטן מיכולתו הטבעית בלבד. אובדן זה של זהותו הרוחנית של התטן וכן התנסויותיו, בין אם בחיים אלה או בחייו הקודמים, הינם הגורמים המביאים את האדם להיות אומלל או לפעול בצורה לא רציונלית ומתוך כוונה רעה, למרות שבמהותו הוא טוב ובעל אתיקה גבוהה ביותר. וכאשר התנסויותיו אלה מצטברות לאורך זמן, הן גורמות לתטן להילכד בעולם החומר, שהוא המקור אשר ממנו נבעו התנסויות אלה.
|