כתוצאה מכך הוא למד לקח חדש.

טכנולוגיה מעשית על המיינד, שכל אחד יכול היה לעשות בה שימוש כדי לעזור לעצמו ולאחרים, היתה מנוגדת לחלוטין למוסדות הרפואיים והפסיכיאטריים המבוצרים. הם הטיפו שהמיינד הוא כה מורכב עד כי רק ה"מומחים" בעצמם יכולים להבינו. הם תלויים בהקצאות ממשלתיות ומענקי מחקר, והם ראו בדיאנטיקה איום לאותם גורמים אינטרסנטיים (בהתעלמם מן העובדה שמר האברד תמיד מימן את מחקרו בעצמו). טכנולוגיה, שבה כל אחד יכול להשתמש, היוותה איום למונופול שלהם ולמיליארדי הדולרים שקיבלו. לא זו בלבד שהם סירבו לקבל את דיאנטיקה, אלא שהם אף ניסו לדכא את השימוש בה. אילו עזרה לאחרים היתה מטרתם היחידה, הרי שלבטח הם היו מאמצים פריצת דרך טכנולוגית חדשה, מוכחת לגמרי, ומסייעים בהוצאתה לתועלת החברה. אולם הם לא עשו זאת, ולפיכך ניתן להגיע למסקנה שמניעיהם האמיתיים היו שפלים יותר – השליטה על אחרים למען תועלתם האישית, או במילים אחרות – תאוות בצע.

חבריו ועמיתיו של ל. רון האברד נבעתו מהתגובות שהגיעו ממצודות מוסדות הרפואה. מצד אחד היו מאות תולדות מקרים עם מכתבי המלצה נלהבים מאלה אשר למדו והשתמשו בדיאנטיקה, ואלפי מכתבים מאנשים שביקשו לדעת יותר. ומצד שני, היו כמה "מומחים" שפנו אל 220 וולט של זרם חשמלי כדי לרפא בעיות של המיינד, שמעולם לא למדו את נושא הדיאנטיקה, אולם, יחד עם זאת, לא היו מעוניינים בו.