מטרתו, אם כן, היתה למזג ולבחון את הידע כולו לשם קביעת הנתונים הניתנים להבחנה, ניתנים לביצוע ואשר יוכלו באמת לעזור בפתרון בעיותיו של האדם. לשם כך הוא ניגש אל המלאכה לקבוע במדוייק כיצד המיינד מתפקד.

באחד מניסוייו החלוציים הראשונים בנושא, הוא השתמש בהתקן למדידת גלי קול הנקרא פוטומטר של קוניג. שני תלמידים קראו שירה בשתי שפות שונות לחלוטין זו מזו – יפנית ואנגלית – אל תוך ההתקן. הוא גילה שההתקן זיהה את הנאמר בתור שירה, ללא קשר לשפה שדוברה. כאשר אדם קרא הַייקוּ [שיר יפני קצר בן 17 הברות] בשפת המקור היפנית, אורכי הגל שהופקו על-ידי הפוטומטר של קוניג היו זהים לאלה שהופקו עם קריאתה של שירה אנגלית.

הוא הגיע למסקנה שכאן, אם כן, קיימת ההוכחה המדעית לכך שאנשים אינם כה שונים כפי שהביאו אותו להאמין, לכך שקיים בסיס משותף ולכך שהמיינד של כולם הגיב למעשה באופן זהה לאותו הגירוי.