|
הפילוסופיה שלי מאת ל. רון האברד
וכך באה מכה נוספת. . . ננטשתי על-ידי המשפחה והחברים כנכה חסר תקווה כביכול, וכנטל צפוי עבורם למשך כל שארית חיי. למרות זאת החזרתי לעצמי את כשירותי וכוחי בתוך פחות משנתיים, בעודי משתמש רק בידוע לי ובדברים שיכולתי להסיק לגבי האדם וזיקתו אל העולם. לא היה איש שיכולתי להסתייע בו; מה שהייתי צריך לדעת, הייתי צריך לגלות בעצמי. ואין זה פשוט ללמוד כשאינך יכול לראות.
התרגלתי לשמוע שאומרים לי שזה לגמרי בלתי אפשרי, שלא קיימת שום דרך, שום תקווה. אף על פי כן הצלחתי לראות שוב וללכת שוב, ובניתי חיים חדשים לגמרי. אלה חיים מאושרים, חיים מלאי פעילות, ואני תקווה שהם בעלי תועלת. רגעי העצב היחידים שלי הם הרגעים שבהם אנשים דוגמטיים אומרים לאנשים אחרים שהכל רע ושאין שום דרך המובילה למקום כלשהו, אין בשום מקום תקווה כלשהי, אין דבר פרט לעצבות וחד-גוניות ושממון, ושכל מאמץ לעזור לאחרים הוא מאמץ כוזב. אני יודע כי אין זאת האמת.
אם כן, הפילוסופיה שלי היא שעל האדם לשתף אחרים בחוכמה שבידיו, עליו לעזור לאחרים לעזור לעצמם, ועליו להמשיך ולצעוד למרות הסערה, משום שתמיד תהיה רגיעה באופק. כמו כן, יש להתעלם מקריאות הבוז מכיוונו של האינטלקטואל האנוכי, הזועק: "אל תחשוף את התעלומה. שמור אותה כולה לעצמנו. האנשים אינם יכולים להבין."
אולם מאחר שמעולם לא ראיתי כי יש תועלת כלשהי בחוכמה שאדם שומר לעצמו, ומאחר שאני אוהב לראות את האחרים מאושרים, ומאחר שאני מוצא כי רובו המכריע של הציבור יכול להבין ואכן מבין, אמשיך לכתוב ולעבוד וללמד כל עוד אני קיים.
 
|
