|
הפילוסופיה שלי מאת ל. רון האברד
ולמרות שהדבר עשוי שלא להיות אהוד על הנוגשֹ, הוא אהוד מאוד על הציבור.
האדם הפשוט אוהב להיות מאושר ובריא. הוא אוהב להיות מסוגל להבין דברים, והוא יודע שהדרך אל חירותו עוברת דרך ידע.
לכן, מאז 1950, העולם כולו התדפק על דלתי. לא משנה היכן גרתי או עד כמה מרוחק היה המקום, מאז שפרסמתי לראשונה ספר העוסק בנושא, חיי לא היו עוד רק שלי.
אני אוהב לעזור לאחרים, ומחשיב זאת להנאתי הגדולה ביותר בחיים לראות אדם משחרר עצמו מן הצללים המקדירים את ימיו.
צללים אלה נראים לו כה סבוכים, וכה מעיקים עליו, עד שכאשר הוא מוצא כי הם אכן צללים וכי הוא יכול לראות מבעדם, לעבור דרכם ולראות שוב את אור השמש, הוא מאושר עד מאוד. וחוששני כי אני שמח בה במידה שהוא שמח.
ראיתי בחיי אומללות רבה בקרב בני-האדם. כנער צעיר מאוד נדדתי ברחבי אסיה, וראיתי את הסבל והאומללות בארצות נחשלות ועם התפוצצות אוכלוסין. ראיתי אנשים שלא איכפת להם, שעוברים מעל אנשים גוססים ברחובות. ראיתי ילדים שלא היו אלא סחבות ועצמות. ובקרב העוני וההשפלה הללו מצאתי מקומות קדושים שבהם החוכמה היתה רבה, אולם היא הוסתרה בקפדנות והופצה רק כאמונה תפלה. מאוחר יותר, באוניברסיטאות של המערב, ראיתי את האדם אחוז דיבוק לחומרנות וראיתיו בכל ערמומיותו; ראיתי אותו מסתיר את מעט החוכמה שבאמת היתה בידו באולמות קודרים, ומונע את השגתה על-ידי האדם הפשוט והפחות מיוחס. חוויתי מלחמה נוראה וראיתי את זוועותיה וכאבה, שאף לא מילה אחת של הגינות או הומניות הביאה להקלתם.
 
|
