|
חוד החנית של
רפורמה חברתית
מתן סמים והדבקת תווית על ילדים
סמים פסיכיאטריים תקעו יתד במערכת החינוך. ריטלין, סם רב-עוצמה דמוי אמפטמין, הנרשם על-ידי פסיכיאטרים לטיפול בילדים היפראקטיביים לכאורה, בכל הגילאים, הפך ילדים בריאים ונורמלים במהותם לילדים מדוכאים נטולי מרץ, ולעתים למכורים בעלי נטיות לאלימות או להתאבדות. למעשה, הריטלין נקנה ברחוב על-ידי המכורים להירואין. בשנות ה-80, תוכנית חינוכית של CCHR הזהירה הורים מהסכנות של ריטלין, ומהטענות שילדיהם עשויים לסבול מסטיגמה של "חולי נפש", פשוט משום שהפסיכיאטרים החליטו לשים עליהם תווית שכזאת.
אכן, מתן מרשם של ריטלין, או של כל
אחד ממאות סוגי סמים פסיכיאטריים אחרים, לילדים, הוא סימפטום של בעיה רחבה בהרבה: האבחון השקרי של "הפרעות נפשיות" בילדים.
האמת המצערת היא שכל היבט נורמלי של התנהגות ילדותית נופל תחת המגוון הרחב של "סימפטומים" הכוללים "מחלה נפשית" לכאורה. בקריאת ה"תנ"ך" של מחלות הנפש, 'המדריך לאבחונים ולסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות' (DSM) של הפסיכיאטריה בארה"ב, או גרסתו המקבילה הבין-לאומית, ניתן היה להאמין שכולם חולי נפש. בקריטריונים שהמציאה, כיסתה הפסיכיאטריה למעשה את כל האפשרויות. חשוב על כך: ב-1880 היו שבע קטיגוריות להפרעה נפשית; ב-1952, השנה הראשונה לפרסומו של ה-DSM, קפץ המספר ל-112; ב-1980 היו 224 הפרעות נפשיות; וב-1994 עלה המספר ל-374.
אפשרויות אבחון רבות יותר? בקושי.
סביר יותר ששורשיה של מגיפת המחלות הנפשיות הזאת טמונים בעובדה שמרגע ש"מחלה" חדשה נרשמת ב-DSM, חברות הביטוח והממשלות מוכנות לשלם עבור ה"טיפול", שכולל היום סדרה קבועה של סמים פסיכיאטריים.
 
|
