|
חוד החנית של
רפורמה חברתית
ב-1976, יותר משבעים אחוזים מכל מטופלי הנפש השחורים המוצהרים היו בידיה של חברה זאת. בתי-החולים שבבעלות סמית-מיטשל שיכנו אוכלוסייה של למעלה מ-10,000 מטופלים. השחורים קיבלו יחס מעט טוב יותר מאשר חיות, כשהם מספקים עבודה בכפייה של 12 שעות ביום כדי למלא את כיסיהם של המשגיחים. התזונה היתה מזערית, המטופלים שכבו על מזרונים דקים שהונחו על רצפות בטון חשופות, ובמוסדות מסויימים היתה אחות אחת בלבד שהשגיחה על 300 עד 1000 מטופלים. כמו כן, לא היו מתקנים רפואיים מצויידים, ומטופל אחד לפחות מת בכל יום. מחנות אכזריים אלה שתוארו באמצעי התקשורת באופן מדוייק כ"מחנות עבודה סמויים" ו"מחסנים אנושיים", היו מוסתרים מהעין והוקפו בגדר של מוטות מחודדים.
מטופלים בעייתיים הפכו לצייתניים לאחר ביקור קצר בבית-החולים הממלכתי הסמוך, שבו קיבלו ריפוי בהלם חשמלי – ללא הרדמה.
חשיפתם של גילויים קודרים אלה בפרסומים של הכנסייה הביאה לגל מובן של זעם ציבורי, הן בדרום-אפריקה והן בארצות אחרות. האומות המאוחדות וארגון הבריאות הבין-לאומי חקרו ואימתו את הזוועות שנחשפו על-ידי CCHR.
אף על פי כן, במקום לחקור את הדו"חות המצמררים ואת הבעות המחאה שזרמו אליה, ממשלת דרום-אפריקה שתמכה באפרטהייד באותה עת העבירה חוק, האוסר על פרסום חומר או צילומים הנוגעים למחנות הפסיכיאטריים. על-ידי השתקתה של כל אופוזיציה באופן כזה, משטר האפרטהייד המדכא הבטיח שלא תהיה שום התקדמות נוספת בעודו בשלטון. האמצעי שננקט היה כה יעיל עד כי כאשר דרום-אפריקה נחלצה מהרודנות של האפרטהייד, CCHR מצא שהשתיקה שנכפתה כחוק סביב נושא המחנות הפכה אותם ל"בלתי נראים" בעיני הממשלה החדשה.
 
|
