פרופסור וילהלם וונדט, פסיכולוג ומרכסיסט גרמני מאוניברסיטת לייפציג, הכריז כי נפש האדם, אם אכן היתה לו כזו, איננה רלוונטית, מאחר שניתן להבין את האדם רק במונחים של תופעה פיסית נראית לעין. חיפוש אחר טבעו הרוחני של האדם, הוא גרס, הינו בזבוז של זמן מעצם אי-קיומה של נפש. לפיכך, הפסיכולוגיה הפכה לחקר הרוח אשר התכחש לרוח. נושא הפסיכולוגיה נעשה לאחר מכן שכיח באוניברסיטאות.

זיגמונד פרויד חיזק עוד יותר מושג "מודרני" זה על האדם, בטענו שכל הדחפים נובעים מתשוקותיו המיניות המודחקות והבלתי ניתנות לשליטה. דחפים כאלה "אובחנו" לאחר מכן כפרימיטיביים ואינסטינקטיביים, לא שונים בהרבה מאלה שמניעים בעל-חיים.

על אף שפרויד עצמו פרץ דרך חדשה בכך שהכיר ביכולתו של האדם להתגבר על מחלות גופניות באמצעות פנייה אל המיינד, ערכה האמיתי של עבודתו נקבר עד מהרה במישמַש תיאוריות של אחרים.